פורסם לראשונה ב- 15/12/15

אני יושב בבית על הספה. פתאום כואבת לי הרגל.

התגובה הראשונית של רובנו היא להתחיל לעשות משהו עם הכאב הזה.
כואבת לי הרגל , אני מיד משנה מצב מבחינתי.

אני מנסה לטפל בכאב,
אני מנסה להגיב לכאב,
אני מנסה להבין למה כואב לי.

הכאב הזה מגיע אלי כי..... למשל: כאב שהיה לי בצבא חזר לי פתאום, אולי יש לי משהו רציני ברגל? אולי קיבלתי מכה ממשהו? אני צריך תחבושת אלסטית, אני מספר לאחרים שכואבת לי הרגל, אני לא יכול ללכת לעשות דברים כי כואבת לי הרגל, איך אלך לעבודה מחר? ועוד ועוד...

מה בעצם אני עושה עכשיו?

אני נותן "אוכל" לכאב.
אני מזין את הכאב שלי בעוד ועוד סיבות למה כדאי לו להישאר איתי... הכאב הזה ממש כיף לו אצלי :)
אני נותן לו תשומת לב,
אני נותן לו את כל המשאבים שהוא צריך,
מטפל בו, נותן לו אחריות על החיים שלי,
נותן לו את כל מה שהוא צריך כדי להמשיך ולהתקיים...

למה אנחנו עושים את זה? 

אנחנו עושים זאת כי אנחנו מפרשים את הכאב כתופעה גופנית בלבד, אנחנו לא מסתכלים על הכאב הזה כחלק ממשהו גדול יותר, אבל האמת היא שהכאב הזה הוא חלק מתמונה רחבה וגדולה יותר, תמונה שמכילה את הפנימיות שלנו ואת מי שאנחנו בתוכנו שרוצה להתגלות ולפרוץ החוצה.
נפרט ונסביר קצת יותר לעומק את העניין. 

בהקשר הזה של הכאב, אנחנו יכולים לחיות את החיים בשתי צורות:

  1. אפשרות ראשונה - אני בטוח שאני תוצאה של מצבי הגופני שמאפשר או לא מאפשר לי להתקדם ולעשות דברים בחיים.
    כלומר – אם מצבי הגופני יהיה טוב,
    אני אוכל להיות טוב ולהתקדם.
    אם מצבי הגופני מוגבל לדעתי
    אז אני מוגבל מבחינת התקדמות
    וזה לא משנה בכלל איזה התקדמות,
    אפילו הקטנה ביותר שניתן לחשוב עליה.
  2. אפשרות שנייה - אני בטוח שאני מחולל את תופעות חיי ואני זה שאחראי למצבי.

האמת היא שאנחנו די נהנים להאכיל
את הכאב הקטן הזה שצץ לנו פתאום.

למה אנחנו נהנים להאכיל את הכאב הזה
ולתת לו לצמוח אצלנו עוד ועוד?

כי תחושת הכאב משרתת משהו אחר שאליו
אנחנו מעדיפים לא להיכנס כרגע.

באופן לא מודע, נוח לנו שיש את הכאב.
הכאב הזה נותן לנו הגנה ממשהו אחר.
אנחנו עושים את זה באופן לא מודע לחלוטין.

כאבים גופניים משרתים חסמים עמוקים יותר שיש לנו ודברים אחרים שאנחנו לא רוצים לחשוף החוצה.
כאב גופני מסתיר רגש פנימי שנמנע מלצאת החוצה.
הכאבים הם אמצעי הגנה מפני הלא נודע.
אנחנו מעדיפים באופן לא מודע,
שלא להיכנס למקומות שאנחנו לא יודעים מה יש בהם.
מצבים של ברורים עבורנו.
לכן, נוח לנו לבנות שער כניסה שיגן מפני הכניסה לאיזור הזה.
מה אנחנו עושים עם המפתח כניסה לאזור הזה?
המפתח הוא הכאב הזה.
הכאב הוא מפתח הכניסה לאזור החשוך הזה בתוכנו
שעליו אנחנו מנסים להגן.

 

אז איך אפשר לחיות אחרת?

הנה התסריט:
פתאום כואבת לי הרגל...
אני חי מתוך הבנה שמצבי הגופני הוא תוצאה ולא הדבר עצמו. אם יש תחושת כאב,
היא באה לבשר על משהו שאני נמנע ממנו,
אזור פנימי בתוכי שאני מנסה להגן עליו. 

הכאב נוח לי כרגע ולכן אני אנסה לזהות (לבד או בסיוע של גורם חיצוני) מה בי מייצר את הכאב הזה, למה דווקא עכשיו?

הכאב הזה הוא המפתח של השומר בשער. 
הוא שומר בשער הכניסה למקום עמוק יותר בתוכי!

לרוב אנחנו לא יודעים מה יש מאחורי השער ולכן אנחנו מעדיפים לשים את הכאב כשומר בשער.

כמובן, שכל זה נעשה באופן לא מודע לחלוטין ולכן תהליך הגילוי הזה, רצוי שיעשה באמצעות טיפול.

את השער הזה אל הכאב רובנו לא פותחים,
אנחנו רק מאכילים את הכאב עוד ועוד
ואז מתפלאים איך הוא גדל ככה והתעצם.
אם רק היינו פותחים את השער בזמן, הכול יכול להראות אחרת...

אז בפעם הבאה שמשהו כואב לנו - נעשה בחירה. 

האם אני נותן לכאב את המפתח לנעול את השער?

או 

שאני נותן לו את המפתח לפתוח את השער אל ליבי?