האם באמת לא רואים עלינו שלא טוב לנו?

אתה מגיע בבוקר לעבודה, מנסה להעלות חיוך על הפנים אבל לא מצליח....
לא ברור אפילו למה אבל מרגיש שאין לך חשק לחייך. ככל שאתה חושב על זה, עוד פחות נראה לך לחייך היום...
אתה נאלץ להתמודד עם עובדים שכל אחד עושה מה שבא לו, אתה לא מצליח לייצר קשר חיובי עם העובדים שלך, אתה לא מצליח להבין מה הקטע שלהם, למה לא מקשיבים לך. אתה מנסה לייצר סך הכול תוצאות עבור הארגון שבו אתה עובד.
אתה משדר לכולם שאתה חזק, שאתה עומד בכל המשימות והמטלות שלך, אתה משקף לכולם שהכול בסדר ואין שום בעיה.. אבל בפנים אתה אוכל את עצמך, אתה לא מצליח להבין מה הסיפור שלך, למה אתה לא מצליח לייצר תוצאות. ואז גם מגיע הלחץ של המנהלים שלך שרוצים תוצאות ואתה מסביר להם שהכול יהיה בסדר, עוד קצת וזה יצליח אבל זה לא... 

אתה יוצא החוצה לחצר לנשום קצת אוויר, תופס שיחה עם עובדת שלך שיצאה לרגע לסיגריה, מתחיל לנהל איתה שיחה על ענייני היום-יום, כמו שלא עשית מעולם, פתאום אתה מבחין שהיא נראית קצת מוטרדת, מעשנת בשרשרת, עוד סיגריה ועוד אחת, אתה שואל אותה אם הכול בסדר ואז היא מוציאה את המשפט הזה...

"אני מספרת לכולם את מה שהם רוצים לשמוע, אנשים לא אוהבים לשמוע את הצרות של אחרים. אז אני החלטתי לפני כמה שנים שאני את הצרות שלי שומרת לעצמי. לא מספרת כלום! המשפחה והעבודה לא צריכים לדעת את כל הצרות שלי.
כבר יצא לי לספר דברים לבוס שלי ולאנשים אחרים בעבודה והם התחילו להסביר לי למה אני טועה ואיך אני יכולה לשנות דברים כדי שהדברים ישתנו. אני לא צריכה יותר את העצות שלהם. אני יודעת מה טוב לי."

פתאום אתה קולט שהיא מדברת מגרונך. האם ההחלטה שלה לא לספר לאחרים את צרות החיים שלה תשנה את החיים עצמם? האם החיים שלה מושפעים מכך שלא תספר את הצרות שלה לאחרים? איך ניתן לפתור את זה? איך אפשר שתרגיש טוב יותר? איך אפשר שתרגיש חופשייה יותר? איך תרגיש בטוחה יותר בחיים האלה? איך תוכל להרגיש טוב יותר? מה המנהל שלה יכול לעשות עבורה? 

אז הנה קצת הסבר על מה קורה פה..

יש בכולנו חלק שרוצה לחיות את החיים לפי מה ש"כולם" סביבנו חיים.
"החיים הטובים" לכאורה, חיים שנראים מצויינים, אז אנחנו רוצים להיות גם כאלה,
מנסים לחיות את החיים של האחרים, לפי הסטנדרטים שהאחרים מציבים וזה פשוט לא הולך!
אנחנו מכניסים את עצמנו לסחרור בין מה שהיינו רוצים, בין מה שאנחנו מצפים מעצמנו בחיים האלה לבין מה שיש לנו במציאות. המתח הזה מוביל לעצבנות, לחיים תחת הרגשה שאי אפשר,
שהכל נגדנו, שהסיפור שלנו בחיים האלה לא בסדר.
הכל הולך נגדנו! אז אין לנו ברירה אלא להיות משהו מסויים מבחוץ ומשהו אחר מבפנים, ולהיות משהו אחר בפנים.
מה התוצאה? מתח נוראי בין מי שאנחנו באמת למי שאנחנו בחיצוניות שלנו.
המתח הזה ביננו לבין עצמנו מייצר לנו מתח בגוף, מתח בחיים, מריבות, מרמורף לפעמים חרדות, כי אנחנו חרדים ממצבים שבהם יקלטו עלינו שאנחנו לא באמת מי שאנחנו....
אני חושב שהגיע הזמן לעשות לכך סוף ולראות את עצמנו כפי שאנחנו באמת,
לשדר את עצמנו החוצה כפי שאנחנו באמת,
התפקיד של המנהל כבר איננו רק לדאוג שנעמוד במשימות,
המנהל מהדור החדש מעוניין לעזור לעובדים שלו לפתור את הדילמות בינם לבין עצמם.
איך הוא עושה זאת? על כך בפוסטים הבאים.